פסק-דין בתיק ע"א 2398/03

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (כבוד השופט א' קסירר), מיום 28.4.03 בת"א 1917/00, ת"א 1935/00 ות"א 7441/01.

הרקע

• 1.                   המערער והמשיב שכנגד (להלן: " המערער") הוא מהנדס אזרחי. המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: " המשיבה") היא חברה ממשלתית שעסקה בבנייה ופיתוח מקרקעין. בין שנת 1991 לאפריל 1999 נתן המערער שירותי ניהול ותיאום פרוייקטים למשיבה. תחילה שימש יועץ חיצוני, ושכר טרחתו נקבע לפי תעריף משרד הבינוי והשיכון להתקשרות עם יועץ בכיר; החל מחודש מרס 1995 חל שינוי באופי ההתקשרות בין הצדדים, והם חתמו על הסכמים בכתב. בחודש אפריל 1999 הודיעה המשיבה למערער על סיום ההתקשרות ביניהם.

• 2.                   לבית משפט קמא הוגשו שלוש תביעות: בתביעה הראשונה (ת"א 1935/00; להלן: " תביעת יהוד") עתר המערער לחייב את המשיבה בתשלום סך 636,489 ש"ח בגין שכר טרחה שאושר על-ידי הנציגים המוסמכים במשיבה, אך לא שולם לו. בתביעה השנייה (ת"א 1917/00; להלן: " תביעת המע"רים") עתר המערער לחייב את המשיבה בתשלום סך 1,550,907 ש"ח בגין שכר טרחה שלא שולם לו עבור מתן שירותיו במספר פרויקטים. בתביעה השלישית (ת"א 7441/01; להלן: " התביעה הנגדית") עתרה המשיבה להחזר סך 388,186 ש"ח - שכר טרחה ששילמה למערער, לטענתה, ביתר.

• 3.                   הדיון בבית משפט קמא נסב בעיקרו על פרשנות מערכת ההסכמים שחתמו הצדדים החל מחודש מרס 1995, ועל כוונת הצדדים באשר לאופי ההתקשרות ביניהם. ביום 26.3.95 חתמו המערער והמשיבה על חמישה הסכמים, דומים בתוכנם, המסדירים את יחסיהם בנוגע לחמישה פרוייקטים שונים (כל הסכם עסק בפרוייקט קונקרטי, ונכנה אותם יחדיו: " הסכמי 26.3.95") כדלקמן: איזור תעשיה דרום יהוד (נספח ב' למוצג ב' למוצגי המערער; להלן: " הסכם א"ת יהוד"); גבעת חוטר ב' - באר יעקב (נספח ג' למוצג ג' למוצגי המערער); מרכז הישוב תלמי מנשה (נספח ד' למוצג ג' למוצגי המערער); מע"ר מורחב לוד (2, 3, 4, 5, 6, 7, 9) (נספח ה' למוצג ג' למוצגי המערער); מתחם השלושה יהוד (נספח ו' למוצג ג' למוצגי המערער). ביום 13.11.96 חתמו הצדדים על הסכם בעניין מע"ר לוד - מתנ"ח ושוק עירוני (נספח ז' למוצג ג' למוצגי המערער; להלן: " מתנ"ח לוד"). ביום 2.9.97 חתמו על הסכם בעניין מע"ר לוד - מתחם 10 (נספח ח' למוצג ג' למוצגי המערער; להלן: " מתחם 10"). כל ההסכמים הללו, שבעה במספר, יכונו להלן: " ההסכמים הספציפיים".

ביום 11.1.96 חתמו הצדדים על "הסכם גג" (מוצג ב' למוצגי המשיבה; להלן: " הסכם הגג") המסדיר את תנאי ההתקשרות בין המערער למשיבה בקשר עם כל הפרוייקטים שנמסרו לו, לרבות עבודות שהסכמים קונקרטיים לגביהן נכרתו קודם לכן (סע' 2 להסכמה בדבר תחולת ההסכם על עבודות שהחל המנהל לבצע טרם חתימתו; מוצג ב1 למוצגי המשיבה). בהסכם הגג נקבע שהמשיבה תהיה רשאית להפסיק את שירותי המערער בכל עת שתחפוץ, לפי שיקול דעתה, והמערער יהא זכאי לקבל שכר בהתאם לשלב שאליו הגיעה עבודתו באותו פרוייקט (סע' 7.2); עוד נקבע, שהמערער לא יהיה זכאי לפיצוי או תשלום אחר מעבר לשכר הטרחה המגיע לו בהתאם לשלב שהושלם מתוך עבודתו בכל אחד מהפרוייקטים הספציפיים (סע' 8.7). כמו כן נקבע מנגנון לתשלום שכר טרחה במקרה של הפסקת ההסכם (סע' 15.5).

• 4.                   ביום 4.6.98 התקיימה פגישה בין המערער, מנכ"ל המשיבה וסמנכ"ל הכספים (להלן: " הפגישה המשולשת") בנוגע לחוזים וחשבונות. הדברים שסוכמו בישיבה הועלו על הכתב, והמערער אישר אותם ביום 28.7.98 בחתימתו (מוצג ג' למוצגי המשיבה). נוסף על כך חתם המערער על מסמך המכונה "תוספת להסכמים" (מוצג ד' למוצגי המשיבה; להלן: " התוספת") אשר מסדיר את השינויים שחלו בשכרו בקשר לכל הפרויקטים, למעט א"ת יהוד.

להלן נתאר את העובדות, ההליכים והטענות בשלוש התביעות.

תביעת יהוד

• 5.                   העובדות הרלוונטיות לתביעה זו הן אלה: המשיבה קיבלה ממינהל מקרקעי ישראל (להלן: " המינהל") הרשאה לתכנון ופיתוח של שטח באזור תעשיה יהוד. ביום 26.3.95 התקשרו המערער והמשיבה בהסכם א"ת יהוד הנ"ל, שבו נקבע, בין היתר שהמערער יבצע " ניהול ותאום הפרוייקט בשלב תכנון ועד הכנת החומר למכרז ושיווק כולל הוצאות אישורי הרשויות לתכנונים, אומדנים וכו'." (סע' 2); שכר הטרחה שישולם למערער יהיה 1% מערך הפרוייקט (באומדן של 320,000 ש"ח ובפריסה של 7,500 ש"ח לחודש); שכר הטרחה הסופי ייקבע על-פי עלות הביצוע (סע' 3 להסכם) ולפי "תכנון/ביצוע בפועל" (סע' 6.3); המערער התחייב לחתום על הסכם גג לתכנון עם המשיבה (סע' 6.4). ביום 11.1.96 חתמו הצדדים על הסכם הגג, וביום 2.4.96 הודיעה המשיבה למערער על הפסקת כל פעילות בפרוייקט עקב ביטול ההרשאה שניתנה לה על-ידי המינהל, וזאת בהתאם להסכם ביניהם. המערער ידע על ביטול ההרשאה עוד בחודש דצמבר 1995, וניסה להמשיך בניהול הפרוייקט עבור חברת הפיתוח שהפרוייקט עבר לניהולה, אך לא הצליח בכך.

בחודש מאי 1996, או בסמוך לכך, הגיש המערער למשיבה חשבון סופי (החשבון לא הוצג ולא הוגש בבית משפט קמא). חשבון זה אושר בהליך פנימי במשיבה, שביום 6.11.96 נתנה הוראת תשלום. הסכום שדרש המערער הורכב משכר טרחה שהגיע לו על-פי ההסכם ומפיצוי בגין הפסקת עבודתו בפרוייקט. אישור החשבון והוראת התשלום נחתמו על-ידי הגורמים המוסמכים במשיבה, אך האישור כלל הוראה להפחתת הסכום בשל היותו פיצוי. המשיבה ידעה שסכום זה לא אושר על-ידי בקרי המינהל, כשמשמעות הדבר שלא תוכל לקבל ממנו החזר, כפי המוסכם בינה לבין המינהל בקשר לחשבונות קודמים. בפועל נותר האישור כמסמך פנימי בין כתלי החברה, שעליו נודע למערער אף על פי שלא זכה לתשלום על פיו.

המערער המשיך לנהל פרוייקטים עבור המשיבה.

• 6.                   ביום 4.6.98 התקיימה הפגישה המשולשת הנ"ל, ובמכתב הסיכום שלה (מוצג ג' למוצגי המשיבה) נאמר, בין היתר, ששכרו של המערער בקשר לחוזים שאינם קשורים לא"ת  יהוד יועלה ל-1.3%; המערער ימשיך לקבל (בנוסף לסכומים ששולמו על-חשבון ניהול פרוייקטים) תשלומים חודשיים בסך 20,000 ש"ח (לא צמודים) לתקופה של 30 חודשים החל מ-1.7.98 (כשכר טרחה שוטף עבור כלל הפרוייקטים הספציפיים); המערער יחתום על כתב ויתור תביעות בקשר לא"ת יהוד ויקבל סך 50,000 ש"ח ללא מע"מ צמוד לחודש יוני 1998 לכיסוי כל תביעותיו בפרוייקט. עוד נאמר כי הצדדים יחתמו על חוזה שיסכם את ההבנות הכלולות בסיכום הישיבה. המערער אישר את סיכום הדיון בחתימתו (ביום 28.7.98), וביום 15.9.98 חתם על כתב סילוק וויתור על תביעות בעניין פרוייקט א"ת יהוד שבו אישר כי כנגד קבלת סך 50,000 ש"ח אין לו דרישות נוספות בקשר עם הפרוייקט (מוצג יח' למוצגי המשיבה). לאחר מכן חתמו הצדדים גם על התוספת (לא צוין מועד החתימה), שגם בה נכתב כי לא יהיה שינוי ביתר תנאי ההסכמים. באפריל 1999 הופסקה עבודת המערער.

6.         במסגרת התביעה שהגיש טען המערער כדלקמן: שיעור תשלום שכרו אינו תלוי באישור המינהל; הוא ויתר על הסכום בחשבון שאושר בתמורה ליתר התנאים המפורטים בסיכום הפגישה המשולשת, ונוסף על כך הבטיחה המשיבה להעביר לטיפולו פרוייקטים נוספים. המשיבה הפרה את התחייבותה כשהפסיקה את עבודתו 8 חודשים בלבד לאחר הסיכום, ולנוכח ההפרה יש לזכותו בסכום שעליו ויתר; המשיבה לא התכוונה מלכתחילה לקיים את הסיכום, ועשתה לו "תרגיל עוקץ".

• 7.                   המשיבה שכפרה בטענות המערער טענה שהיה בקי ומעורה בתהליכי אישור החשבונות בפרוייקט, והיה מודע שהמשיבה תוכל לשלם לו אך ורק כספים שיאשר המינהל באמצעות בקריו; בסיכום בין הצדדים בפגישה המשולשת הוברר שהמשיבה לא תוכל לשלם אלא את שאישר המינהל, והמערער הבין זאת; ההסכם בין הצדדים בנוגע לויתור התובע על טענותיו באשר לפרוייקט א"ת לוד אינו כפוף לכל הסכמה אחרת, ויש לראות בו ויתור שאין המערער רשאי לחזור בו ממנו; הוראת התשלום המאושרת הייתה מסמך פנימי של החברה, ולא התחייבות בת אכיפה מצד המערער.

• 8.                   בית משפט קמא תחם את גדר המחלוקת בסוגיות האלה: האם כפופים התשלומים למערער לאישור המינהל; מה הרקע לוויתורו על שכר טרחה שאושר לטענתו; האם הפרה המשיבה את הסיכום שהיה תנאי לוויתור, אם בכלל היה תנאי; האם המערער זכאי לתשלום הסכום שעליו ויתר, ומה הם - אם בכלל - הכספים שזכאית המשיבה לקזז.

• 9.                   בית המשפט קבע שהתשלומים למערער לא היו כפופים לאישור המינהל; זאת לנוכח נוסח ההסכמים שלא אזכרו את המינהל, ההתכתבות בין הצדדים, ועדויות מנכ"ל וסמנכ"ל המשיבה. בית המשפט הטעים, שהוראות התשלום הצריכו אישור המשיבה, ולא אישור המינהל; שמנהל המינהל (עודד טל) לא זומן לעדות על-ידי המשיבה; ושהמבקר מטעם המינהל (מר ישראלי) אישר בעדותו שהמינהל מאשר תשלומים למשיבה, אך לא למהנדסיה.

בית המשפט דחה את גרסת המערער שוויתורו על שכר הטרחה שאושר לו היה מותנה  בקבלת יתר התנאים שסוכמו בפגישה המשולשת. בית המשפט סקר את מערכת היחסים בין המערער למשיבה על רקע הבעייתיות שנבעה מביטול ההרשאה: המערער ידע שבמקרה כזה הוא לא יהיה זכאי אלא לתשלום השוטף החודשי נכון למועד הפסקת עבודתו, ללא פיצוי כלשהו. אף על פי כן ביקש המערער לקבל סכום גבוה יותר כפיצוי. הסכום שביקש אושר אומנם על-ידי הגורמים המוסמכים במשיבה, אולם היה זה אישור פנימי שאינו מחייב את המשיבה, ואין צד שלישי יכול לאוכפו עליה. המשיבה סירבה לשלם את הכספים שאושרו כאמור, אך הסכימה לשלם את הסכום שעליו המליץ המינהל שאמור היה להחזירו לה. בית המשפט ציין שגם אם בתחילה ראו הצדדים את הסכום הגבוה כפיצוי שהמערער זכאי לו, הרי שבאפריל 1994 מונה מנכ"ל חדש, שהגיע עם המערער לסיכום שונה (כפי שבא הדבר לידי ביטוי בפגישה המשולשת), והמערער אישר את הסיכום בחתימתו. הבטחות שניתנו למערער לקבל פרוייקטים נוספים, היו בגדר הבטחות ג'נטלמניות בלתי מחייבות - כך אף לשיטתו הוא. טענת המערער שהוא אישר את ההסכמה מאחר שהיה נתון לכפייה כלכלית ועושק נדחו, בהעדר ראיות תומכות. בית המשפט סיכם את התרשמותו בסוגיה זו באופן הבא:

" סופו של דבר, ויתורו של התובע על הסכום לא היה 'תמורת' התחייבויות שסוכמו בין הצדדים ביחס לפרוייקטים האחרים, אף לא 'תמורת' מימוש ציפיה של התובע להמשך קיומם של קשרים עסקיים עד בלי די ואין סוף ואף לא 'תמורת' קבלת פרוייקטים נוספים, בהיותו מודע לזכות כל אחד מהצדדים לסיים את ההתקשרות בכל עת ותנאי ובהיותו מודע לאפשרות - כדוגמת א.ת. יהוד - שהמינהל יכול ועלול לבטל הרשאות.